יצירה מוסיקלית למחול של ענבל בן זקן
אוקטובר 2001
את ענבל פגשתי לראשונה בקפה של שרלי בקיץ המוטרף של 2001. אני זוכר שהייתי באותו הזמן בפאזה הדי נדירה של מיאוס מוחלט ומנומק מעולם המוסיקה והאמנות בכלל. רציתי לחיות ולהבין ולשמוח. והסטודיו הביתי שלי כמו גם תכניות הקריירה הפנטסטיות של חבריי ושלי נידמו כאויב המר והעיקש ביותר של התביעה שהנשמה שלי צעקה להתנהג עם החיים עצמם כאל יצירת המופת הקטנה{למה קטנה , גדולה!!!} שהם תמיד איימו להיות.
בועז כהן ואני בדיוק סיימנו את העבודה על פסקול "שרמן
בחורף" והראש שלי היה מכוון עכשיו לים ולקרטיב בימים וללימודי תורה עם
עוזי בלילות, כשענבל בן זקן הגיעה עם הצעה שניתן בהחלט לסרב לה, לכתוב
מוסיקה למחול חדש שלה שעתיד לעלות בפסטיבל "הרמת "מסך בסוזאן דלאל.
אני זוכר שהיא נראתה בפגישה ההיא בבית הקפה של שרלי כמו
החלומות שתל אביב כבר מזמן לא מעיזה לחלום על עצמה . עיניים ירוקות
במימדי פארק פסיכדלי עמוס בסמים הנכונים. שיער מונומנטלי. מאוהבת בארט.
מתעבת את הסצינה הארטית המקומית שהוציאה שם רע לאהבה שלה. דיברנו על מחול.
על מוסיקה קלאסית מודרנית. על אסתטיקה יפנית. ועל השותפה שלה לעבודה
המתרקמת - אמנית קליגרפיה יפנית בשם אקיקו טקהאשי , ששנתיים מוקדם יותר
חלקה עם ריי שלי חדר יולדות באיכילוב. ענבל הביאה לפגישה שיר של אקיקו -
"ואקום קלינר" {שואב אבק}, שהיה אמור להיות הסטארטר של היצירה.
השיר נגע בי. אבל הייתי ספקן. ומצד שני , המוטו שלי באותו
הקיץ היה - "לעולם אל תקשיב לאינטואיציות שלך - הן יובילו אותך
למסקנות שמרניות. מוטב להקשיב למציאות".
אז הלכתי
בכל הכח על המציאות. מלכתחילה היה ברור לי שבשביל לנגן את המפגש בין שתי
תרבויות קמאיות שהולכות להתגשם על הבמה בשתי נשים יפות שקוראים להן ענבל
בן זקן ואקיקו
טקהאשי - אני צריך כלי נגינה
של יצורים קמאיים.
הלכתי לחדר הילדים וביקשתי
בנימוס מנועה ואורי שלי שישאילו לי ליום אחד את כלי הנגינה הצעצועיים
שלהם. חלילית , קשקשן , אוטו מנגן , גיטרה צעצוע , ארגז צעצועים שלם.
דגמתי אותם על הסמפלר. והופה - קסם. מדבר סיני מדבר עם הירושימה במחשב
האישי שלי.
שלושת החדשים שעקבו את הפגישה ההיא עם
ענבל היו
מהמרהיבים
שחוויתי אי פעם. האופוריה המטורפת של אמנים בסדר הגודל שלה שרוקדים את
הצעצועים של הילדים שלך. החזרות במתנס הזוהר של נווה צדק.
ההזייה-ההתגלות-והכאב המתוק שאמנות בפעולה יודעת לשלב כל כך טוב. דפיקות
הלב שלפני ההופעות בפסטיבל. הפידבק האדיר שהעבודה קיבלה{שכמעט היגלה אותנו
מהארץ לטובת מילגה קורצת בטוקיו}. והלילה הארוך והמוטרף שאחרי הבכורה ,
בסושידו {המסעדה של עידו בן חורין , בעלה של ענבל שבנה את
התפאורה ,
מת עליך בן אדם...} שסגר מבחינתי סופית את העניין שיפן ובוטו זה אחלה של
עניין , אבל סושי וסאקי הם בעייה לא פתורה בשביל הגוף הקטן והמוגבל
שקיבלתי ....
זה היה חתיכת סתיו. גמרנו אותו , ענבל בן
זקן ואני ,
אחים
לנשמה. מאז הספקנו להעלות עוד שני עבודות מחול { "קדברה" ו -
"קלבקולה"}. וענבל פתחה את חנות הבגדים המשגעת "מיזו". ואני חושב שהיא הבן
אדם היחיד שהכרתי ששומע מוסיקה כמו ששומעים חופש. ושהיצירה "ואקום" , ביחד
עם "הגברת עם היהלומים" ופסקול "שרמן בחורף" הגדירו בשבילי מחדש מהי חרות
, וכמה פשוט ונעים ונחוץ לנגן אותה.
אני מאוד מקווה להרים אלבום בקרוב {שייקרא "צעצועים קוראים
שירה" או "תפילת הצעצועים"} שיאחד את המוסיקה לעבודות המשותפות שלנו.
ביינתיים - הנה המוסיקה של "ואקום".
בחזרה למחסן