עוזי וייל

המדברים בלילה

1. האיש שיודע משהו

יצא שאנחנו חברים. שנפגשנו פעם, כשהיינו נערים, והתווכחנו כל הלילה אם יש אלוהים או אין, ואני טענתי שאין וניצחתי. ויוסי בבליקי אמר אז את המשפט שנחרת בנפשי לנצח: "בסדר, ניצחת בויכוח, אבל יש אלוהים".

ויצא שהמשפט ההוא שינה את חיי. לא בגלל שיש או אין - הויכוח הזה הוכרע מזמן - אלא בגלל שפגשתי מישהו שיודע משהו שאני לא. ידעתי מיד שהוא יודע משהו שאני לא. העצמות שלי ידעו את זה. הרווחים בין העצמות שלי ידעו את זה. והייתי חייב להבין מה הוא יודע, ונהייתי חבר שלו בשביל זה.

 

2. מלים

זה פינוקיו?

"זה פינוקיו," הוא אומר ושולף את האלבום החדש של פונץ' מתוך התיק השחור, הקטן, המסמורטט. אני פותח את חוברת השירים ו...

וואו! המון מלים!

וכולן מנוקדות.

והמון סימני קריאה!!! ושאלה???

ומרכאות, וציטוטים...

למה ביקשת שינקדו את הטקסטים?

כי זה התענוג שלי. פתאום אתה מסתכל על זה מודפס, מנוקד, ומבין על מה השיר.

למשל המשפט:  "היא דומה לפינוקיו - לפינוקיו היא דומה!!!"

מה איתו.

כשאתה רואה את זה מנוקד, עם סימן קריאה בסוף, זה כבר לא משפט של הזמר. אלא

של האיש שאומר אותו, בשיר.

זה נכון. במיוחד כשאתה מקריא את זה ככה. כמו יוסי בנאי עם ארבעים חום.

זה כי אני מקריא מעולה.

ברור.

 

 

3. גן זיסו

חצות. יש רגעים שבהם אתה יודע שגם אם אתה לא האיש הכי חשוב בעולם, אתה לפחות נראה ככה. סחבנו בקבוק טקילה בכל אבן גבירול, ובסוף מצאנו את עצמנו על שולחן מעץ בגן זיסו. שהוא לא סתם גן ציבורי יפה וקטנטן בלב הצפון הישן של תל אביב - הוא גם הגן שבו הייתי יושב שעות - שעות! - ומחכה ש-א', שהיתה הראשונה שאהבתי באמת, אולי תעבור בו בדרך מבית הספר ואתקל בה "במקרה". ואנחנו יושבים משני צידי השולחן כמו רוזוולט וסטאלין רגע לפני שחילקו את העולם ביניהם, וקור אימים, וחושך מוחלט, רק האדום של קצה הסיגריה והאור הירוק הקטנטן של הטייפ הנייד, ואלוהי הדז'ה-וו שנאנח בחשאי מסביבנו ואומר: "לא... שוב פעם שני הנודניקים האלה?"

 

4. פינוקיו בירושלים

הם אמרו לך: "בוא, בוא לירושלים. עושים תוכנית; קצת תרבות, קצת בידור.

אין כסף... אבל יהיה יחסי ציבור".

וכבר ידעת שמזה טוב לא יצא

והאיש בקפטריה לא נתן לך קפה.

הוא רק אמר: "אתה רואה את האשה הזאת?", והצביע על המנקה הרוסיה, בלונדינית עם קוקיות ואמר: "למה היא דומה?"

ואתה אמרת: "לא למה! למי?!"

אבל הוא אמר: "לא לא - למה היא דומה???"

אז פנית ללכת מהחדר המר, אבל הוא תפס אותך בשרוול ואמר: "היא דומה לפינוקיו!! לפינוקיו היא דומה!!"

ואתה אמרת: "ככה לא מדברים! תראה איזה אשה יפה!!"

ואז הוא אמר: "יפה יפה, ואם היא יפה - מה יוצא לי מזה?"

והיא בכתה

ואתה ברחת.

    ("פינוקיו בירושלים", השיר שכמעט חותם את האלבום)

 

5. הסחות דעת (א')

היה איזה ראיון עם יהודה לוי. ושאלו אותו, כשאתה ונינט בערב בבית, מה אתם רואים - האלופה או השיר שלנו? אז הוא אמר שכשהם חוזרים הביתה, הם מעדיפים להיות אחד עם השני ולא לראות כל מיני דברים שמסיחים את הדעת.

זה לא רחוק מלהגיד, אנחנו מעדיפים לראות אחד את השני ולא את החרא הזה.

בדיוק! אפילו יהודה לוי ונינט לא רואים את עצמם. אז בשביל מי זה בכלל?

זה בשביל כל אלה שרוצים להיות יהודה לוי ונינט.

כי אתה לא יכול למשל לדמיין לעצמך את ג'ון לנון חוזר הביתה עם יוקו, ואומר, "פול כתב שיר חדש, אולי נשמע?" והיא אומרת: "לא, עזוב, זה סתם הסחות דעת".

או את דייויד בואי חוזר הביתה... עם תקליט חדש של לו ריד... ואומר לאשתו: "אנחנו יכולים לשמוע תקליט חדש של לו ריד, או סתם להתפנק לנו באמבטיה."

והיא אומרת, "לא יודעת, יש קצף ריחני חדש..."

"וגם הכנתי פשטידה..."

"דייויד מאמי..."

ודייויד בואי אומר: "את יודעת מה? פאק לו ריד. לא מכניסים עבודה הביתה."

 

6. הסחות דעת (ב')

אז מה קורה פה? כולם רוצים להיות אמנים אבל אף אחד לא רוצה לשמוע שיר.

ברור. מה אתה היית מעדיף?

תלוי איזה שיר.

יפה. אבל זה תלוי רק בך עכשיו. האמנות ירדה פולדר. הפוליטיקה ירדה פולדר. הכל תלוי בך.

מה זאת אומרת?

זאת אומרת שאם אתה רוצה לשמוע את סרג'נט פפר בסדר אקראי - בסדר, יש את הפונקציה הזאת בנגן שלך. אתה יכול לקבל את זה עם קליפ או בלי קליפ, מהמחשב או מהרדיו באוטו - אבל נורא חשוב שתדע מה שאתה רוצה, כי אתה נהיה הקובע.

אבל בכל זאת צריך לדעת.

לדעת מה?

לדעת מה האפשרויות. לדעת שיש שיר יפה בדיסק הזה. לחוות יופי, ולהגיד, וואי - אני רוצה כזה.

נו?

איך תדע אם לא מעניין אותך לשמוע? אם רק מעניין אותך להגיד?

טוב... פה זה כבר הביצה והתרנגולת. מרוב שאנשים רק רוצים להגיד, הם אומרים דברים שלא חשוב כל כך לשמוע.

אז מה אתה אומר? שזה באמת לא חשוב כל כך, האמנות הזאת?

להפך - זה מאוד חשוב, אם זה נותן לך מידע על מה שאתה עוד לא יודע. על החלום שלך. אבל מה לעשות ורוב המידע שיש שם בחוץ הוא באמת לא חשוב. יהודה לוי ונינט צודקים לגמרי, כי באמת שניהם עובדים קשה, ומה שהם עושים זה עבודה, ושום דבר חוץ מעבודה. רוב המידע שמוזרם אליך היום דרך צינורות המידע המקובלים, הוא באמת לא חשוב.

אז מה כן חשוב?

אתה מה שחשוב. תראה, לצרוך אמנות זה תרגיל בלחלום. ואתה המתרגל. אתה זה שמחליט עד כמה האינפורמציה הזאת חשובה לך, ועד כמה אתה מוכן להיפתח לה.

אז אמנות הופכת להיות סוג של מדיטציה. במקרה הטוב.

ומה הבעיה בזה?

שבעצם אתה מסתכל על עצמך. רק על עצמך.

וכשאתה מסתכל על סרט שאתה נורא נורא אוהב - אתה לא מסתכל על עצמך?

הבנתי.

הרי למה אהבת אותו מלכתחילה? בגלל שהוא גרם לך להסתכל על עצמך.

 

7. טלוויזיה

פתאום השקט החשוך של הלילה מופרע, וארבעה נערים צעירים עוברים ומדברים בקול רם על אורי גלר. ואז אחד מהם נעצר, תוקע מבט ביוסי ואומר: "אתה הזמר ששר באנגלית! מת עליך!"

יוסי מחליף איתם כמה מלים, והם הולכים לדרכם מאושרים. אין לי מושג מה קרה פה. "באנגלית?"  - אני מנסה נואשות להיזכר - "ממתי אתה שר באנגלית?"

"זה בגללך, חמור," הוא נאנח ומדליק עוד סיגריה. "זה בגלל הרצועה."

ואז אני נזכר שבאמת, פעם הבאתי את יוסי לשיר את Sea Song של רוברט וויאט, אולי אחד השירים המופלאים ביותר שנכתבו אי פעם בעולם, בתוכנית הטלוויזיה "הרצועה".

"יש בערך מיליון ילדים שלא יודעים שיש עולם מעבר לערוץ 2." הוא עוכב אחרי הנערים במבטו, והם מתרחקים והולכים, קולותיהם הנרגשים עדיין נישאים בחשיכה. "אז יום אחד הם זיפזפו וראו אותי שר שיר יפה בתוכנית מצחיקה, וזהו - מאז אני הזמר ששר באנגלית. הם לא מכירים אותי, הם לא מכירים את רוברט וויאט, הם מכירים את אורי גלר ואת 'התוכנית עם הכלב'."

זה די...

מייאש?

מאוד מייאש.

ככה זה. התקשורת מייאשת. והיא תלך ותהיה יותר מייאשת. בשביל שאנחנו נתחיל לעבוד. בשביל שהאנשים שצורכים אותה יגידו, לא, מצטער, זה לא העולם שאני רוצה לחיות בו. כי אם באמת הפכנו לחברה צרכנית והכוח בידי הצרכן - אז הצרכן צריך להחליט באיזה עולם הוא רוצה לחיות. ואם הוא לא יחליט טוב - הוא יחיה בגיהנום. כי יקחו לו את המוזיקה וידחפו לו כוכב נולד, ויקחו לו את חוף הים וידחפו לו מנוי לקאנטרי, ויקחו לו את האוויר וידחפו לו מיזוג מרכזי, ויקחו לו את האמת וידחפו לו שקר. הכל בשביל שתגיד - אלה החיים שלי, ואני רוצה להיות שמח בהם, ואני לא שמח אם אני חי בשקר. אבל צריך שיהיה ברור מה שקר ומה אמת.

 

8. כסף

אתה שותה רק ערק, נכון?

לא רק.

למה, בגלל שזה זול?

לא. בגלל שערק מטהר.

אם היה לך הרבה כסף מה היית שותה?

לא הייתי... עוזי, אחד הדברים שחשבתי עליהם היום, זה שאם היה לי כסף הייתי עושה בדיוק את אותם דברים שאני עושה היום. זאת מחשבה מבהילה.

למה מבהילה? זה נשמע אידאלי.

מה הייתי עושה אם היה לי כסף? הייתי מדבר איתך בלילות, ומנסה לכתוב את השיר הכי יפה בימים, ורב עם נועה על המחשב. וזה מפחיד.

זה מה שמפחיד אותך?

כן.

כנראה שיש לך כסף שאני לא יודע עליו.

אתה היית מתנהג אחרת?

כן. כי כסף מאפשר. אם היה לך כסף, אז לא רק היית מפיק אלבום לקובי אור - שבשבילנו הוא גיבור, אבל רוב האנשים בארץ לא שמעו עליו מעולם -  אלא גם היית יכול לתלות את הפוסטר שלו בנתיבי איילון. במקום השרמוטות של פוקס.

לא הייתי עושה את זה, בגלל הבושה.

באמת?

כן.

אז בזה אנחנו שונים. אין לי שום בושה. הייתי משחק במשחק שלהם ומביס אותם. שלושים מטר פוסטר, "קובי אור!" ככה. בנתיבי איילון. הייתי מוריד את התמונה של השד-יודע-איך-קוראים-לה-בבגד-ים, ושם במקומה תמונה של קובי אור, ואומר: מה תעשו לי? יש לי כסף.

ואולי בגלל זה אין לך כסף. כי היית הולך על החלום שלך בכוח.

יכול להיות. אז למה לך אין כסף? [פאוזה ארוכה מאוד] נו?

אולי מאותה סיבה. אם ממילא לא הייתי הולך על החלום שלי בכוח - בשביל מה לתת לי כסף?

 

9. מה יהיה?

ואז, בשתיים בלילה בערך, בעוד אנו קופאים מקור, מגיע אחד ממשוגעי העיר הידועים. נעמד על ידנו, שם ידיים על מותניו, ומצקצק בלשונו: "נו, מה יהיה?" הוא שואל את שאלתו הקבועה. "מה יהיה?!!!"

"יהיה בסדר," אני אומר.

"אנשים אין להם לב!" הוא צועק. "אין להם לב! אין להם לב, אנשים, אין להם לב!"

יוסי מציע לו סיגריה. הוא לוקח חמש. שש. שבע. ומשתכנע ללכת רק אחרי שהוא מקבל גם את המצית.

 

10. ילדים

אחד הדברים שאני תמיד תוהה לגבי הילדים שלנו, זה שהם כאילו עובדים לרוחב. אין להם סיפור.

מה זאת אומרת אין להם סיפור?

הם כל הזמן משחקים. הם יותר משחקים מאשר לומדים, או מקשיבים למוזיקה, או רואים סרטים.

ובמשחק אין סיפור?

אין. הם רק כל הזמן עולים שלב. שנים אני מנסה לתחקר את הבן שלי: אבל מה המטרה של זה? "המטרה היא לעלות שלב".

ואז?

ואז כלום. עלית שלב.

אני חושב... שבאיזשהו מקום הם מבינים איזה דבר עמוק. שאנחנו קלטנו אותו רק בזוית העין, והם כבר חיים אותו.

מה? שאין מטרה לכל הדבר הזה?

לא שאין מטרה, אבל... שהסיפור הוא אשליה. הסיפור הזה של "נולדתי, התאהבתי, לחמתי למען הטוב, ואז לפתע אהובתי מתה" - הסיפור הזה הוא אשליה.

זה "הקץ לנשק", מה שסיפרת עכשיו.

כן...

שזה דווקא דוגמה טובה. כי זה סיפור ענק, אבל שהוא בכלל לא על הסיפור עצמו. אלא על מה שקורה בין השורות. הדיאלוגים, הדמויות.

בהחלט. אבל אלה היו הנסתר. ומסביב היה סיפור ענק, שלקח את כל תשומת הלב, ואיפשר לאינפורמציה הנסתרת בין המלים, לחיות. להמשיך להיות נסתרת.

אני לא אשכח את הסצינה הזאת - הגיבור ואהובתו בורחים מהצבא האיטלקי, לוקחים סירה וחוצים את האגם לשוייץ. וכשהוא מתעייף היא לוקחת כוס וטובלת אותה במימי האגם ומגישה לו לשתות. וזה מתוק ומרענן והוא אומר תודה. אז היא אומרת לו -

"זה בסדר, יש עוד הרבה מאיפה שזה בא."

בדיוק! זוכר את זה?

בטח.

בדיחה כל כך אינטימית, כל כך קטנה ואנושית, שהיא בבת אחת מגלה לך לא רק כמה אינטימיות יש ביניהם - אלא גם מה זאת בעצם אינטימיות. ואז אתה מגלה לראשונה שזו בדיוק האינטימיות שאתה רוצה שתהיה לך בחיים.

ואתה אומר לעצמך - בשביל זה אני חי! בשביל רגע כזה בדיוק!

ואז באים הילדים שלנו, ואומרים עזוב את הסיפור, אנחנו בונים רגע, ואחרי זה עוד רגע, ואחרי זה עוד רגע...

לא, לא. לא יתכן שאין סיפור.

אולי הם צודקים. אולי אין סיפור.

לא. יש סיפור, אבל הוא עוד חדש. הם עוד לא יודעים אותו. הוא נסתר. הוא סיפור על אנשים שעולים שלבים.

סיפור על אנשים שחיים לנצח?

כן. והסיפור הזה לא נגמר במות האהובה. או בחתונה. או בניצחון הסופי בקרב הגדול. זה סיפור על האינסוף. והוא סיפור חדש.

ואף אחד לא יודע איך הסיפור הזה יראה.

אי אפשר עדיין לדמיין אותו בכלל. כי כל הסיפורים שאנחנו מכירים הם סיפורים על סוף. והסיפור החדש הוא סיפור על אינסוף, ואף אחד עדיין לא מסוגל לספר אותו.

אז הילדים מתאמנים בו, בינתיים?

ומתאמנים, ומתאמנים, ומתאמנים. עוד ועוד ועוד. ואולי יום אחד הם יגלו את הסיפור.

 

11. הגיבור המאפשר

אז מי הגיבורים של הסיפור החדש? הסיפור על האינסוף? יש לו גיבורים בכלל?

בוודאי. אתה צריך מישהו שיסתכל לך בעיניים ויגיד לך: "זה בסדר. אתה יכול להיות בדיוק מה שאתה. אתה לא חייב להיות מה שאומרים לך להיות." והאיש שיאפשר לך להיות גיבור - הוא הגיבור האמיתי. אלה הגיבורים של תקופתנו. לא האיש שמנהיג את המדינה, וגם לא האיש שכותב את השירים הכי יפים בעולם. אלא האיש שמאפשר לך להיות הגיבור של החיים שלך.

 

12. חברים

השעה כבר שלוש לפנות בוקר, ולפתע מתפרץ כלב לבוש בסוודר לשולחן שלנו, ומפיל את בקבוק הטקילה. גבר ואשה צעירים - בני עשרים בערך - שורקים לו בפניקה. הכלב מלקק את השולחן הספוג אלכוהול, ולא רוצה לעזוב.

"ככל שעוברות השנים," הוא אומר ומכבד את הכלב בעוד טקילה מהשולחן - "אני מבין עד כמה אני בר מזל. בגלל החברים שלי. שהם כאלה, ושהם כולם עדיין כאן, ושכולם רוצים עדיין לעשות דברים יפים ביום, ולשתות בירה בלילה, וללכת לישון ולקום מחר ולעשות בדיוק אותו דבר."

חסמבה שלא התבגרה.

דווקא כן התבגרנו. אבל כל מה שעשתה ההתבגרות הזאת זה לשכלל עוד ועוד את החלום שלנו. החלום של להיות ביחד ולעשות שירים יפים.

אולי בגלל זה הקהל של פונץ' רק רוצה לדבר איתכם.

חבל לך על הזמן.

"עזוב אותך מכל השירים האלה - בוא נדבר."

כי אנחנו אותו דבר. הם רוצים להיות ביחד. אני רוצה להיות ביחד. זה אותו דבר בדיוק. כל הסיפור הוא על להיות ביחד. זה הסיפור שאתה מחפש. זה הכל. זאת השאלה היחידה הרלוונטית: אנחנו ביחד או אנחנו פרודים. יש אהבה או אין אהבה. לא חשוב בכלל על מה השיר, ומה רצינו להגיד. מה שחשוב זה שנהיה ביחד. מזה כבר יצא איזה שיר שיצא.

   

 
אלכוהול...הנגאובר...עד הלקוח האחרון - -פסטיבל פונץ' בתל אביב

היום האחרון לעומר - אלבום המצעדים בתמונע

מפתחות לשנה חדשה

אלבום המצעדים במסבחה

שלום, אני הזמר שלכם הערב
 

מחלקת הוידאו - כמה זה יפה כשאנחנו יחד
                        עוף על כנפי הדמיון
                        סוויטת יום העצמאות

  מחול - ואקום - מוסיקה לעבודות של ענבל בן זקן
 

 רמיקסים ופרוייקטים מיוחדים  

רזי בן עזר - דני חוזר אל הסיפור האמיתי - הרמיקס הקאמרי
  פינוקיו בחלל - השיר שפותח את "פינוקיו"
     נדב אזולאי - פינוקיו בחלל דאב
      הכתם נשאר על הקיר - שיר של דוד אבידן
  ביאליק במחסן - ראיתיכם שוב בקוצר ידכם

הערות תגובות הצעות מיילינג ליסט בלה בלה בלה - כאן ועכשיו