המחסן המחסן המחסן
של יוסי בבליקי
3 - רקוויאם {מאוחר} לסינדרום
סינדרום
ירושלים זה אני. אולי בגלל שאבא שלי נולד וגדל בבית ישראל הישנה. אולי
בגלל חוויות מאוד יוצאות דופן שעברתי בעיר הזו. ואולי דווקא בגלל שנורא קל
להיכנס להיי בירושלים כשאתה יודע שאתה חוזר בלילה לתל אביב. אנ'לא יודע.
מה שבטוח, בקרב המתמשך בין היוזמה החופשית התל אביבית, זו
שמנחשת את "הדבר הבא" ומתקיימת עליו עד הדבר הבא, לבין תרבות
"היחיד המשוגע לדבר" , זה שפותח מקום {תרתי משמע} נגד כל
הסכויים , מוטב בסיוע פילנתרופי נדיב מאיזה מיליונר יהודי או דווקא
גוי עם לב חם על עיר הקודש, ירושלים מבחינתי לוקחת בגדול { גם אם לוקחים
בחשבון מוטאציות כמו ביתר ירושלים הגידאמקית הנוראה...}.
עמיחי כץ, יפעת והחברה של הסינדרום היו ה"יחיד המשוגע לדבר" שרק
ירושלים {טוב בסדר, גם באר שבע בעידן דויד פרץ וחבריו} יודעת לייצר. המקום
של כץ לא מכר אוכל, לא לקח כסף מהלהקות והתנהג באופן כללי בתמימות וברוחב
הלב ששמורים לאלה שנולדו לאבא עשיר במיוחד.
אבל לא היה שם אבא עשיר שיממן את היופי הנדיר שסינדרום
ירושלים הציע. הפסטיפונץ' הירושלמי שהרמנו שם ביוני האחרון היה נסיון לתת
כתף. להגיד - אתם לא לבד בסיפור הזה. ולרגע {שנמשך שלושה לילות} היתה
הרגשה שזה קורה. שנולדה תנופה. אבל אנחנו להקת רוק. אנחנו לא כוחות השוק.
ועכשיו פאב ההופעות הכי שווה במדינה עומד סגור כבר חודשיים.
הכל נסגר. חוץ מהרגעים הנדירים שבהם היה נדמה שנחיה בכל זאת. חתכתי
השבוע רגע כזה מתוך הלילה השלישי בפסטיפונץ' הירושלמי במועדון הסינדרום.
אמצע הערב. המקום בשמחה. וכץ הגדול עוזב את הקונסולה והנרגילה ועולה לבמה
הקטנטנה עם גיטרה חשמלית, נעמד בעמדה של דויד פרץ ומנגן איתנו את "נדמה
שישוב". הנה זה כאן - פונץ' וכץ הגדול - נדמה שישוב - מתוך "עד הלקוח האחרון", פסטיפונץ' - סינדרום ירושלים.