מקומון "העיר" התל אביבי הזמין שיחה משותפת של רם ושלי לקראת ההופעה בפסטיבל הפסנתר. לטובת מי שגר מחוץ לתל אביב או גר ולא קונה את "העיר" אני מניח כאן את תמליל השיחה:

     לילה. עוד מעט חצות. רם ואני מתיישבים לדבר בחצר של "הנסיך הקטן", חנות ספרים משומשים עם אוכל ואלכוהול ושקט זולאי לא מצוי בלב תל אביב.

    בעוד שבועיים {31.10} אנחנו מעלים מופע משותף, דואט רוק לפסנתר וגיטרה חשמלית, בפסטיבל הפסנתר. אנחנו באינטנסיביות. מנגנים ומדברים. מדברים ומנגנים. עוד מעט רם יפעיל את המיני דיסק אבל אנחנו כבר שרפנו לפחות שלושה נושאי שיחה ממש טובים {החסרונות והיתרונות של להגיד כמו תוכי את אותה המנטרה בראיונות, ת'ום יורק כן או לא ומשהו על סוד שלא נגמר שאני לא כל כך זוכר} ונהיה ממש כיף וזורם והיינו ממש קרובים לנקודה הכי טובה של הערב כשמישהי שהלכה עם אופניים בסמטה אלמונית קראה לעברנו -  רז!!!

    שנינו ניתרנו. רם יותר. "סליחה, טעות" היא חייכה והמשיכה עם האופניים במעלה הרחוב.

הפעלנו את המיני דיסק. אחד שתיים, אחד שתיים...

      

ר: אתה התחלת עם פסנתר

י: כן, ואתה התחלת עם גיטרה, אני מניח..

ר: כן. כשקבלתי את ההצעה להשתתף בפסטיבל הבנתי שהיתה לי מעט מאד אינטראקציה עם פסנתר בתחנות השונות בחיים שלי. רוגל{אלפר}, שאיתו התחלתי לנגן, ניגן על פסנתר אבל הוא היה בסלון של ההורים שלו כך שלא יצא לנו לנגן הרבה בלוקיישן הזה.  כל הנסיון שיש לי עם כלי מקלדת מתמצה באורגניות קאסיו בפה והטלפיים למשל, וכל מיני סינטים ואורגנים ישנים.

י. זה נראה כאילו בכל מה שקשור לזה, גם בנושאי המגבעת,  הייתם תמיד בעניין של סינטים לו-פיי.

ר: הפה זה הרכב שמתבסס על אורגני קאסיו. אנחנו כותבים את השירים על אורגניות.

י: זה בגלל שזה בסיסי?

ר: אני חושב שפסנתר הוא יותר בסיסי. לא היה לי פסנתר בבית ובפרוייקטים שעשיתי והשתתפתי בהם כמעט אף פעם לא היה כלול פסנתר אקוסטי. זה לא היה עניין של בחירה להתרחק מזה. ועכשיו שהפסנתר הגיע אלי עם הפסטיבל, זו ההיכרות הקרובה הראשונה שלי עם הכלי.

י: וואו, אז זו היכרות מאד עקומה.  מבחינתי, כמו שאתה יודע, הפסנתר היה ברירת מחדל קשה. את התיכון העברתי עם שלושה גיטריסטיים אגדיים לצידי - יוסי פיין (לפני שהפך לבאסיסיט) שהיה איתי בצופים , אלי שאולי מפונץ' ועוד בחור שהיה אשף גיטרה והיום הוא בעסקי היהלומים בניו יורק. והיה לנו פסנתר בבית. לאבא שלי היתה הספרייה הקלאסית הכי גדולה בתל אביב של ימי המנדט והוא איש מוזיקה קלאסית.  כל הזמן היתה בבית מוזיקה קלאסית ומוזיקה ערבית שאמא שלי הביאה מלבנון. ואני אוהב את הרולינג סטונס. ואבא, שנתן לי חופש לא נורמלי לאורך כל הדרך, התעקש על דבר אחד: שבדרך לגיטרה אני אלמד פסנתר. הוא הסכים לקנות לי גיטרה רק אם אני אשלים לימודי פסנתר. התיכון שלי עבר ככה שכל השריטה שלי היתה לנגן סטונס וזפלין ואחר כך ניו ווייב כשזה הגיע - ג'וי דיוויז'ן, הייתי מנגן ליינים שלהם על הפסנתר כי לא היתה לי גיטרה. ואני רוצה לעשות המון רעש. יכולתי לנגן סונטה לאור הירח ברמה שקרובה לקונצרטים מסחריים אבל לא יכולתי לנגן שיר אחד טוב.

ר: לא קיבלת את האינפורמציה הדרושה?

י: כנראה. חברים ניסו ללמד אקורדים אבל זה עולמות אחרים. הדבר הבסיסי של איך בונים אקורד ואיך עושים שיר היה אינפורמציה מאד חסרה. בינתיים יוצאים האלבומים הכי גדולים בעולם. תוך זמן מסויים הצלחתי לסגל לעצמי צורת נגינה שהיא מאד מוחצנת, מאד יורה החוצה. מצאתי את התווים האלה שמאפשרים לתת את האקשן של גיטרה.

ר: הבאת את הדיסטורשן מהידיים.

י: בדיוק. חברים שלי היו אומרים "יוסי מנגן פסנתר עם דיסטורשן". היה לי טייפ שהייתי מכוון את עוצמת ההקלטה שלו למקסימום כדי שההקלטות ייכנסו לדרייב. ומאז אני עם אותו פסנתר שמגיל 15 אני מנגן עליו ונמצא עכשיו בחדר של הבת שלי, שמנגנת בדיוק כמוני. אני מבסוט, שומע אותה בסלון כותבת את השירים שלה ואני אומר לאשתי "הנה יוסי". הטאם טאם טאם טאם טאם! של לדפוק את זה על הפסנתר.  באיזשהו שלב הגיעו שני תקליטים של טוקינג הדס- "פיר אוף מיוזיק" ו"רימיין אין לייט" שהעיפו לי את המוח לגמרי. יחד עם העבודות של סטרווינסקי, אלו שתי השפעות הפסנתר הגדולות בחיים שלי למרות שלא תמצא פסיק פסנתר באלבומים הללו. ההיפ הופ הקדום הזה העיף אותי לחלוטין והייתי חייב לנגן את זה, על פסנתר. ואז היתה לי מתודה חדשה של איך לנגן על פסנתר בתור מתופף. ז"א שאני איישם את הנגינה של מתופף אפריקני - לתוך פסנתר.

ר: אני מאד מבין את זה, היה לי את אותו סיפור עם גיטרה. אני חושב ששני האלבומים שהזכרת היו בין אבות המזון שלי, יחד עם "דה פול" שבדרכם המנצ'סטרית והלבנה הם גם להקה של לופים.

אני הייתי ילד שיושב ושומע את התקליטים, רוצה לנגן ככה, רק שלא היתה לי להקה ובטח שלא מתופף ואתה איכשהו צריך להכיל בנגינה שלך את חטיבת הקצב כולה וההרמוניה והמלודיה כשאתה יושב עם הכלי שלך ומנגן.

י:שתי נקודות.

ר: ואז אתה לומד לקחת מתוך המוזיקה ביצוע שאיכשהו מתמצת לתוכו את הגרוב, והליינים של הבאס, והאקורדים וקווים מלודיים. ועכשיו אנחנו הולכים לפסטיבל הפסנתר ואחרי כל השנים האלה אנחנו שוב בלי מתופף.

י: בדיוק ככה.

ר: וכל אחד עם השירים שלו ושל השני ואנחנו מנסים לתמצת מחדש את השירים לפורמט של פסנתר וגיטרה.

י: זה העניין שכל אדם או שיר או פרוייקט מוגדר על ידי החיסרון שלו. אנחנו מאד דומים באושר שלנו. דווקא האינדיבידואל שלנו, הסיפור המיוחד של חיינו, מונע מכל מה שחסר לנו. אז כשאין לך מתופף ואתה רוצה לנגן את סוג החומרים שבחרנו, אתה פותח פער עצום של חיסרון. זה מגדיר נקודת חיסרון גדולה ומעצב אותה מאד מאד חזק. ובעצם כל האינפורמציה זה מה שחסר. איתה אנחנו מתעסקים. אני מניח שאם היה לנו מתופף כשהיינו בני 16 זה היה נראה אחרת, לא היינו צריכים גם לתופף על הפסנתר- או הגיטרה. פה יש מקום שבו אתה בוחר חיסרון. היינו יכולים לקחת בלי שום בעיה מתופף להפקה הזאת, כמו כל כלי נוסף אחר. הרי  בפגישה הראשונה של ההפקה שאלו אותנו מי יהיו הנגנים שיעמדו מאחורינו.

ר: אני חושב שאצלי יש העדפה ברורה לגשת לפרוייקט עם מגבלות על פני אפשרויות בלתי מוגבלות.

י: אני מזדהה לחלוטין.

ר: מגבלות מעודדות יצירתיות ושנינו מכירים את זה טוב.

י: ברור, אתה שופך בירה לתוך כוס והיא מוגדרת על ידי הכוס. בלי הכוס היא כאן על האדמה.

ר: הרעיון הזה של לעשות הופעה של פסנתר, גיטרה, שתי שירות וזהו, זה אתגר שריגש אותי לחשוב עליו כי ידעתי שזה יכריח אותנו להוציא משהו ייחודי. עבור שנינו זאת מסגרת חדשה. הופעה עם גיטרה לבד- אין בעיה, פסנתר לבד- יופי. זה קל. את זה אנחנו יודעים לעשות.

י: כשאתה מנגן סולו המטרונום שלך הוא הלב שלך. הדם, הדופק. שנינו סולנים, מה שהופך את העניין הזה למאד מרוכז. אני בריכוז היסטרי של אוקיי "איך רם עובד?" "מה קורה פה?" זה כמו שתי להקות שמנגנות ביחד. זו החוויה שלי.

ר: כשהתחלנו עם כל זה, כשזה רק היה ברמת הרעיון חשבתי שאני לא יודע איך זה ישמע אבל הייתי רוצה שנתקוף את זה כאילו כל מה שיש בעולם זה גיטרה פסנתר ושתי שירות, שזה המון ויש כל כך הרבה מה לעשות עם זה.

י: אני זוכר שדיברת גם על משהו אחר- על מקום בירושלים שהולך להיפתח, עם פסנתר על הבמה,  ויהיו בו הופעות בעמידה ואנחנו נעשה הופעת עמידה. ואני אמרתי "הממ.. מופע עמידה רק עם גיטרה חשמלית ופסנתר.. אוקיי.."

ר: מאיפה שלא תסתכל על זה, החומרים שאנחנו מתעסקים בהם זה פופ וזה זה רוק'נ'רול..

י: זאת שאלה טובה. אתה חושב באמת שאנחנו מתעסקים ב פופ ורוק'נ'רול?

ר: כן

י: אנחנו באנו משם, זה כן. אנחנו רוצים עוצמה. אני מזהה את הרצון למשהו טוטאלי ויפה.

ר: זה המצע התרבותי שאנחנו באים ממנו.

י: אני מסכים על המצע התרבותי, אני לא משוכנע שמה שאנחנו עושים כאן זה פופ ורוק'נ'רול. אני צריך לחשוב על זה.

ר: בגלל שכל עניין ההגדרות הוא חמקמק.

 י: ונע בזמן

 ר: אני משתמש בהגדרות הכי כלליות שיש, ברמת הקלישאה שמוצרט היה רוקר ושהביטלס עשו פופ. זאת הרזולוציה. זאת מהות ואני חושב שפופ ורוק'נ'רול לא קשורים לסגנון ספציפי או זמן. זאת גישה וזה אימפאקט. זה מאיפה שהמוזיקה באה ומה שהיא עושה. אין לזה צבע סגנוני בעיני. רוק'נ'רול מבחינתי זה משהו נכלל במושג הרחב של פופ, לא להיפך. מוזיקה שמטפלת באמוציות בסיסיות עם מכנה משותף רחב.

י: פופ או רוק'נ'רול?

ר: פופ כמובן, ולרוק'נ'רול יש ערך מוסף של טוטאליות וכנות.

י: רוק הוא נקודת הכאב של הפופ?

ר: אתה יודע מה? כן. אני אלך עם ההגדרה הזאת. נשמעת נכונה.

י: אני לא ממש מסודר על זה. אני גדלתי בתוך הדברים האלו אבל..

ר: אתה לא מרגיש שאתה יוצר בתוך השדה הזה?

י: לא. אני מרגיש שאני תייר בתוך השדה הזה. אני הנער המאוהב, לא הבעלים..

ר: זה בגלל שאתה בא ממוזיקה קלאסית?

י: זה קשור לזה שאני בסך הכל איש יהודי מירושלים מצד אבא וביירות מצד אמא שמאוהב בדברים האלה. התאהבתי בזה וזה התאהב בי. אני חושש התאהבתי בפופ כי הוא לא דורש הרבה מאמץ כדי לעשות שיר טוב. זה אפשרות להביא את העניין שלך בלי מאמץ. כשהייתי בלבנון בצבא אז לא היה לי פסנתר. אני קניתי בשותף עם חבר גיטרה קלאסית בשמונים שקל ואמרו לי שמאיר אריאל וניל יאנג כותבים עם שלושה אקורדים. אז שלושה אקורדים יכולתי ללמוד. הבנתי שאפשר לכתוב שיר גם עם אקורד אחד, ואטיטיוד. זה היה טריגר מאד חזק עבורי. ועדיין אני מרגיש בתוך העולם הזה קצת סוכן חרש. אוהב ונהנה אבל עדיין מגרד את הסנטר, מסתכל על זה ואומר "יפה מאד, יפה מאד". אני אוהב את הטוטאליות. אני אוהב את הטעם גן עדן של פופ ואת הכאב של הרוק'נ'רול. אבל בחיים לא הייתי יכול להגדיר את העבודה שלי בתוך הדבר הזה. אני לא מרגיש ככה.

ר: ננסה עוד מילה- זיקוק. אבא שלי אוהב מוזיקה קלאסית וזה התנגן בבית, סוג של פופ קלאסי - בטהובן, ויואלדי, מוצארט. עוד לפני שניגנתי. הייתי מבין מה קורה שם, הייתי מזהה לאן ההרמוניות הולכות. זה היה מורכב נורא עם המון כלים ותפקידים אבל עבורי זה לא התנהג שונה במיוחד משיר של אבבא. בהמשך חיי הבנתי שאבבא הם באמת גאוניים באותו סדר גודל. ואז שמעתי וולווט אנדרגראוד עם שני האקורדים שלהם ומיעוט האינפורמציה הכלית, זה העיף לי את הצורה.

י: זאת בדיוק הנקודה. פופ ורוק'נ'רול הם רמזים נהדרים לדברים.  הם רז גדול מאד. אתה שומע שיר של וולווט אנדרגראונד עם שני האקורדים האיטיים וזה עושה עבודה שלפעמים גם בטהובן לא יכול לעשות ואז זה נותן לך לחשוב. אתה מחוייב לתגובה, כי איך זה יכול להיות שכל כך מעט זה כל כך הרבה. איך זה קורה. ומה אני צריך לעשות אחרי ששמעתי את זה.  זה גם מוביל לפעמים לעצלות, המעט הזה. אבל התחושה המעיפה  הזו שקצין התחזוקה הלך לישון ואנחנו עדיין בחיים.. זה רוק'נ'רול בשבילי.

ר: דיברת עכשיו על מוות. כבר הרבה זמן אני חושב שיש  ברוק'נ'רול אלמנט חזק של פולחן מוות. לא מסובך לראות את זה.

י: אתה מנגן, ונטמע בתוך משהו, ואתה מת לתוכו. זה הרמז הכי מגניב שיש בכלל. למות לתוך אהבה. לא להיות. איגי פופ.

ר: וגם להתנהג כאילו כל דבר כאילו הוא הדבר האחרון שאתה עושה? אתה דיברת קודם על "הרגע".    י: ה"בום!".                                                                                                                        ר: הרגע הזה, הוא לא להסתכל לעבר ולא לעתיד?

י: "הרגע" זה לוותר.  ושוב זה איגי. איגי הוא המוותר הגדול. הוא לא כותב שירים כמו דיויד בואי, הוא לא היה יכול לעשות "האנקי דורי", אין לו מצב לכתוב "ברלין".

ר: אבל מה שהוא עושה- אף אחד לא נוגע בו. והוא שובר את הלב.

י: והלב שלך איפה? בעבר? בעתיד?

ר: בתור התחלה אני לא מתגעגע אחורה. אני אף פעם לא מתגעגע למתי שהייתי יותר צעיר.

י: אתה לא מתגעגע לנושאי המגבעת?

ר: אני יודע טוב מאד מה היה שם. ולא.

י: מגניב לגמרי.

ר: אני ממש אוהב את מה שעשינו, אני חייב טונות לדבר הזה, אני אוהב את האנשים ואין לי שום חשק להיות עכשיו כמו ואיפה שהייתי אז. בזמנו לא חשבתי שאני גיטריסט טוב או בנאדם אטרקטיבי, הייתי שמן יותר. היה לי טוב בלהקה וחשבתי שזה היה טוב שהתפרקנו ואני חושב שזה דבר טוב שכל אחד הלך ועשה את העניינים שלו ושנושאי המגבעת זה חלק מהותי ברזומה, וזהו. 

י: ואתה מתמודד עם זה?

ר: אם הכוונה של לשים את מה שאני עושה עכשיו מול זה, ממש לא. כי כמוזיקאי ויוצר התפתחתי המון מאז וככותב טקסטים אף פעם לא חשבתי שאני עובד בכלל בטריטוריה דומה לזו של אוהד. אין קשר בין המקום שאני בא ממנו בכתיבה וזה של אהד, כך שאני לא מציב את השירים שלי מול שלו.

י: אתה כותב על בחורות! יש מלא נשים בשירים שלך.

ר: יש לנו עוד חמש דקות הקלטה.

י: כן, זה יגמר ואז נגיד את כל הדברים היפים.

 

ובאמת נגמרו שמונים הדקות שהמיני דיסק מרשה ונכנסנו לאיזור הבירה השלישית והערק הרביעי ורם אמר שהבחורה ההיא עם האופניים שקראה לו רז מוטטה אותו לגמרי ושנינו הסכמנו שאין על מוסיקה שאתה לא מבין איך היא זזה ושבעצם  אנחנו ממש באמצע שלב הכיף והאימה של להעלות מופע כזה ואיזה כיף לנו. 

   זהו. כאן ניתן לראות אותנו עושים את "כן" של רם בחדר החזרות. וכאן ניתן להוריד את "30 על 30" מתוך ההופעה לפסנתר-להקת רוק-ותזמורת במרכז עינב, שאני מקווה השנה גם להעלות אותה על דיסק עם עטיפה והכל. עד כאן על ההופעה של רם ושלי בפסטיבל הפסנתר. מקווה שיהיה מוצלח. 

               

 
אלכוהול...הנגאובר...עד הלקוח האחרון - -פסטיבל פונץ' בתל אביב

היום האחרון לעומר - אלבום המצעדים בתמונע

מפתחות לשנה חדשה

אלבום המצעדים במסבחה

שלום, אני הזמר שלכם הערב
 

מחלקת הוידאו - כמה זה יפה כשאנחנו יחד
                        עוף על כנפי הדמיון
                        סוויטת יום העצמאות

  מחול - ואקום - מוסיקה לעבודות של ענבל בן זקן
 

 רמיקסים ופרוייקטים מיוחדים  

רזי בן עזר - דני חוזר אל הסיפור האמיתי - הרמיקס הקאמרי
  פינוקיו בחלל - השיר שפותח את "פינוקיו"
     נדב אזולאי - פינוקיו בחלל דאב
      הכתם נשאר על הקיר - שיר של דוד אבידן
  ביאליק במחסן - ראיתיכם שוב בקוצר ידכם

הערות תגובות הצעות מיילינג ליסט בלה בלה בלה - כאן ועכשיו