המחסן המחסן המחסן
של יוסי בבליקי
יוסי בבליקי והחשמליות בגלי צהל
קוטנר סשנס
אוקטובר 2000
נדמה
לי שכבר כתבתי על זה באחד העמודים האחרים במחסן. או שרק תכננתי לכתוב.
שבעצם, את כל הקריירה הבימתית המאוחרת שלי{שבע השנים האחרונות} אני חייב
לחברים שלי מ"החשמליות" - עמי לוי, שימי בן לולו, בועז כהן.
הייתי אז בן 35 ובמצב הכי תקוע שאפשר כשהחשמליות בעטו אותי בחזרה לבמה. לא מצליח להשתקם מהפיאסקו המסחרי של "אלבום המצעדים". כבר שנתיים אחרי שקניתי את האולפן הביתי שלי וביינתיים כל החלומות הוורודים שלי לגביו הניבו אלבום גנוז אחד של פונץ'{"דנה ראתה עבמ"} ועוד אחד שלא מצליח להסתכם בשום פנים ואופן{"הגברת עם היהלומים"}.
וככה הייתי יושב, יום יום ולילה לילה, מול המחשב, ורואה את עצמי זקן ומזדקן מול מסך מלא בערוצים ובאפקטים בשלל צבעים. הופעות? פשוט לא בא בחשבון. ניסינו לחזור עם פונץ' לאיזו הופעה גדולה בפסטיבל נקסט 97 בסוזאן דלאל וזה לא פעל. ובצורה הכי כואבת שאפשר. עוזי וייל, יש לו הגדרות ממש טובות. הוא שלח לי פתק אחרי ההופעה ההיא שבו נכתב - "הכהנים החיים של הדת המתה".
אבל ביינתיים, בין מפח לתקווה לתסכול, הייתי נפגש לאיזה משקה והחלפת דעות עם החברים החדשים שלי, בועז, עמי ושימי. החשמליות. מאוד אהבתי את השירים של עמי ואת האנשים בכלל. והשתדלתי לתת עצות טובות כמה שיכולתי בדרך לעשיית "אחר כך בא הגשם" אלבום הבכורה הנהדר של עמי והחבורה וגם השתתפתי בשירה ב"השקר" מתוך האלבום.
ככה שבאופן טבעי, כשהחשמליות יצאו להופעות, עמי הציע לי להתארח בשני שירים. אמרתי "למה לא, נבלה קצת". ובאמת היה לי טוב לצאת מהאולפן והמחשב והבית.
נורא מעט קהל הגיע להופעות האלה של החשמליות פלוס אלי שאולי. הרבה פחות ממה שהגיע לעמי לוי ולשירים ההורסים שלו וללהקה התמימה{במובן השובה ביותר} שניגנה אותם כל כך יפה. אני הייתי עולה בערך באמצע ההופעה ושר את "השקר" ו"נדמה שישוב". והיה לי כיף נורא. אבל מבחינת קהל - העסק נראה לא טוב.
ואז, היה ערב אחד בתמונע. עשינו באלאנס. ישבתי ליד הסאונדמן ממתין לתורי. אני זוכר את שימי בן לולו ובועז כהן יורדים מהבמה בצעד מתואם והחלטי לעבר המקום בו ישבתי. הם אמרו משהו כמו: "הגיע הזמן שתצא להופעה עם החומרים שלך ושל פונץ'. בוא נעשה הופעה של יוסי בבליקי והחשמליות". הלב שלי פירפר.
הלכתי לשאול את עמי. הוא אמר - "מה קרה לך? אנחנו מדברים על זה כבר חודש". הלכתי לשאול את אלי שאולי אם זה בסדר מבחינתו להופיע איתי והוא אמר: "מה קרה לך? אתה דפוק?"
אושר גדול.
הלכנו לחזרות. דבר ראשון צרפנו להרכב נגן באס בן 19, עולה חדש מליטא. הוא הגיע לבדו לארץ מצפה למצוא כאן מדינה של רופאים ומוסיקאים ברוח נרות השבת של סבתא שלו ודי מהר קיבל את החורפה מהלבנט והצטרף לקבוצה מיליטנטית של צעירים עולים חדשים, שהכרטיס להם בעולם הוא שליהודים לא צריך להיות מדינה כי ברגע שנותנים להם הם מיד עוברים מטמורפוזה ונהפכים ממלאכים לבהמות. משהו כזה.
אבל עזבו שטויות. איזה חמד של בן אדם. ועם תשוקה עוורת למוסיקה. רוברט הגיע אלינו הביתה לאודישן וניגן על הבאס במהירות מסחררת מין ג'אז רוק מטאל משהו לגמרי לא לעניין. אבל היה לו חיוך מבוייש שקנה אותי. ועיניים שיש בהן צער משא ההסטוריה. והוא נורא אהב את "יש לך מקום". ונדלקנו אחד על השני לגמרי.
חודש של חזרות עשינו לקראת הבכורה שהזמנתי משאול מזרחי מהבארבי לטו באב - חג האהבה. עדינה, סוויטת יום העצמאות, ציניות, המלך האחרון של עולם הבידור. עמי לוי מנצח על ההרכב שלו שמלווה בהתלהבות אדירה זמר אחר בדרכו החוצה מהנפתלין. אבל לאיפה? "צפו ל 14 איש בבארבי" זה מה שהבטחתי לשימי בן לולו, מתופף שעובד בלהוציא את הזמר שלו סטאר, לבועז כהן שמי שהוא אוהב מקבל ברכה שקשה לערער עליה ולאלי שאולי התותח. "יהיו 14 אנשים, זה הימור שלי, אני לא טועה בדברים האלה, אתם תראו!!"
בלילה הראשון של "בבליקי והחשמליות", אחרי לילה עם מעט מידי שינה ואחרי באלאנס נורא שלא הצלחתי לשיר כלום, אמרתי תודה לכל הלהקה, הלכתי להתקלח וחזרתי לבארבי מפוצץ ומריע. תעיתי בקהל, מחפש את אלי, את הבמה, עובר בין שולחנות עמוסי אדם ותוהה. כשההופעה הגיעה לשיר 4 - "יש לך מקום" קלטתי להבזק שניה שהשיר הזה, השיר של חיי, הוא כנראה הסיבה שרוב האנשים האלה נמצאים כאן. ואולי בפעם הראשונה בחיים שלי הבנתי מזתומרת להחנק מדמעות בגלל קהל של אנשים שאני לא מכיר.
ההדרנים היו חגיגה. הביקורות בעיתונים היו גדולות. והמשכנו לסיבוב הופעות שהחזיק חודשיים שלושה. יוד קוטנר הגדול ששמע על הסיפור הזמין אותנו לעשות סשן לייב בתכנית הצהריים שלו בגלי צהל.
ומזל שהוא הזמין. כי ככה נשארו לי הקלטות הגונות מהמסע הנהדר ההוא שבנה בדיעבד את פונץ' החדשה ואת ההבנה החדשה שלי ביכולת האבסולוטית של אהבה להוציא מאיתנו בני האדם {במקרה הזה ממני...} דברים שהם על הנייר בגדר ניסים ונפלאות.
אז זו המתנה הצנועה שלנו לחג - יוסי בבליקי והחשמליות - קוטנר סשנס
- אוקטובר 2000. שנה טובה לכולם. תודה על השנה שעברה.
קרדיטים
בחזרה ל"מחסן"
הייתי אז בן 35 ובמצב הכי תקוע שאפשר כשהחשמליות בעטו אותי בחזרה לבמה. לא מצליח להשתקם מהפיאסקו המסחרי של "אלבום המצעדים". כבר שנתיים אחרי שקניתי את האולפן הביתי שלי וביינתיים כל החלומות הוורודים שלי לגביו הניבו אלבום גנוז אחד של פונץ'{"דנה ראתה עבמ"} ועוד אחד שלא מצליח להסתכם בשום פנים ואופן{"הגברת עם היהלומים"}.
וככה הייתי יושב, יום יום ולילה לילה, מול המחשב, ורואה את עצמי זקן ומזדקן מול מסך מלא בערוצים ובאפקטים בשלל צבעים. הופעות? פשוט לא בא בחשבון. ניסינו לחזור עם פונץ' לאיזו הופעה גדולה בפסטיבל נקסט 97 בסוזאן דלאל וזה לא פעל. ובצורה הכי כואבת שאפשר. עוזי וייל, יש לו הגדרות ממש טובות. הוא שלח לי פתק אחרי ההופעה ההיא שבו נכתב - "הכהנים החיים של הדת המתה".
אבל ביינתיים, בין מפח לתקווה לתסכול, הייתי נפגש לאיזה משקה והחלפת דעות עם החברים החדשים שלי, בועז, עמי ושימי. החשמליות. מאוד אהבתי את השירים של עמי ואת האנשים בכלל. והשתדלתי לתת עצות טובות כמה שיכולתי בדרך לעשיית "אחר כך בא הגשם" אלבום הבכורה הנהדר של עמי והחבורה וגם השתתפתי בשירה ב"השקר" מתוך האלבום.
ככה שבאופן טבעי, כשהחשמליות יצאו להופעות, עמי הציע לי להתארח בשני שירים. אמרתי "למה לא, נבלה קצת". ובאמת היה לי טוב לצאת מהאולפן והמחשב והבית.
נורא מעט קהל הגיע להופעות האלה של החשמליות פלוס אלי שאולי. הרבה פחות ממה שהגיע לעמי לוי ולשירים ההורסים שלו וללהקה התמימה{במובן השובה ביותר} שניגנה אותם כל כך יפה. אני הייתי עולה בערך באמצע ההופעה ושר את "השקר" ו"נדמה שישוב". והיה לי כיף נורא. אבל מבחינת קהל - העסק נראה לא טוב.
ואז, היה ערב אחד בתמונע. עשינו באלאנס. ישבתי ליד הסאונדמן ממתין לתורי. אני זוכר את שימי בן לולו ובועז כהן יורדים מהבמה בצעד מתואם והחלטי לעבר המקום בו ישבתי. הם אמרו משהו כמו: "הגיע הזמן שתצא להופעה עם החומרים שלך ושל פונץ'. בוא נעשה הופעה של יוסי בבליקי והחשמליות". הלב שלי פירפר.
הלכתי לשאול את עמי. הוא אמר - "מה קרה לך? אנחנו מדברים על זה כבר חודש". הלכתי לשאול את אלי שאולי אם זה בסדר מבחינתו להופיע איתי והוא אמר: "מה קרה לך? אתה דפוק?"
אושר גדול.
הלכנו לחזרות. דבר ראשון צרפנו להרכב נגן באס בן 19, עולה חדש מליטא. הוא הגיע לבדו לארץ מצפה למצוא כאן מדינה של רופאים ומוסיקאים ברוח נרות השבת של סבתא שלו ודי מהר קיבל את החורפה מהלבנט והצטרף לקבוצה מיליטנטית של צעירים עולים חדשים, שהכרטיס להם בעולם הוא שליהודים לא צריך להיות מדינה כי ברגע שנותנים להם הם מיד עוברים מטמורפוזה ונהפכים ממלאכים לבהמות. משהו כזה.
אבל עזבו שטויות. איזה חמד של בן אדם. ועם תשוקה עוורת למוסיקה. רוברט הגיע אלינו הביתה לאודישן וניגן על הבאס במהירות מסחררת מין ג'אז רוק מטאל משהו לגמרי לא לעניין. אבל היה לו חיוך מבוייש שקנה אותי. ועיניים שיש בהן צער משא ההסטוריה. והוא נורא אהב את "יש לך מקום". ונדלקנו אחד על השני לגמרי.
חודש של חזרות עשינו לקראת הבכורה שהזמנתי משאול מזרחי מהבארבי לטו באב - חג האהבה. עדינה, סוויטת יום העצמאות, ציניות, המלך האחרון של עולם הבידור. עמי לוי מנצח על ההרכב שלו שמלווה בהתלהבות אדירה זמר אחר בדרכו החוצה מהנפתלין. אבל לאיפה? "צפו ל 14 איש בבארבי" זה מה שהבטחתי לשימי בן לולו, מתופף שעובד בלהוציא את הזמר שלו סטאר, לבועז כהן שמי שהוא אוהב מקבל ברכה שקשה לערער עליה ולאלי שאולי התותח. "יהיו 14 אנשים, זה הימור שלי, אני לא טועה בדברים האלה, אתם תראו!!"
בלילה הראשון של "בבליקי והחשמליות", אחרי לילה עם מעט מידי שינה ואחרי באלאנס נורא שלא הצלחתי לשיר כלום, אמרתי תודה לכל הלהקה, הלכתי להתקלח וחזרתי לבארבי מפוצץ ומריע. תעיתי בקהל, מחפש את אלי, את הבמה, עובר בין שולחנות עמוסי אדם ותוהה. כשההופעה הגיעה לשיר 4 - "יש לך מקום" קלטתי להבזק שניה שהשיר הזה, השיר של חיי, הוא כנראה הסיבה שרוב האנשים האלה נמצאים כאן. ואולי בפעם הראשונה בחיים שלי הבנתי מזתומרת להחנק מדמעות בגלל קהל של אנשים שאני לא מכיר.
ההדרנים היו חגיגה. הביקורות בעיתונים היו גדולות. והמשכנו לסיבוב הופעות שהחזיק חודשיים שלושה. יוד קוטנר הגדול ששמע על הסיפור הזמין אותנו לעשות סשן לייב בתכנית הצהריים שלו בגלי צהל.
ומזל שהוא הזמין. כי ככה נשארו לי הקלטות הגונות מהמסע הנהדר ההוא שבנה בדיעבד את פונץ' החדשה ואת ההבנה החדשה שלי ביכולת האבסולוטית של אהבה להוציא מאיתנו בני האדם {במקרה הזה ממני...} דברים שהם על הנייר בגדר ניסים ונפלאות.
קרדיטים
בחזרה ל"מחסן"